:ללמוד לרקוד דרך העיניים

מטרת המאמרים היא להקנות כלים נוספים מעבר לתנועה. לרקוד זה לא רק לזוז בקצב!
כאן תמצאו מאמרים שתורמים לגישה נכונה יותר לריקוד, ולהבנה ושליטה טובה יותר בפן הרגשי של הריקוד.
אדם שיודע מה הוא עושה ולמה הוא עושה את זה, שולט בחייו.

מה זה לרקוד?

ובכן, מה זה ריקוד? מה זה אומר "לרקוד"? הרבה מתקשים לענות על השאלה הזאת בקלות. יש שאומרים שריקוד זה "תנועות" ויש שאומרים שלרקוד זה "להשתחרר", שזה דרך חיים, שזה "הכל"... וכדומה.
 

העניין הוא שאמנם כולם צודקים, אבל לא פוגעים בנקודה. המושג "לרקוד" כולל בתוכו תנועה - זה נכון, ובשביל לרקוד צריך להשתחרר במובן מסויים - זה גם נכון, וזה אפילו נכון שלרקוד זה דרך חיים בשביל רוב הרוקדים, אבל כל אחד בנפרד אינו מספיק כדי להגדיר ריקוד!
 

לבצע תנועות זה לא בהכרח לרקוד, אפילו אם התנועות הן לפי קצב. הרי לא קוראים לשיעורי אירובי שיעורי ריקוד. ואם אני ארים ואוריד את היד לפי קצב אז אני ארקוד? ברור שלא, גם אם אני ארגיש הכי "משוחרר" בזמן שאני עושה את זה :).
 

"ריקוד הוא ביטויי אילם", לרקוד אומר לבטא משהו בלי מילים. כל מי שרוקד יסכים עם ההגדרה הקצרה הזאת. אבל זה גם לא מדוייק, הרי לא מספיק רק לבטא משהו בלי מילים כדי לרקוד, זה לבד יהיה פנטומימה.
 

אז מה חסר? חסרות אולי תנועות ריקוד? לא... חסרה אך ורק מוזיקה, או יותר נכון "מוזיקליות".
 

למה הכוונה? אם ניקח וידאו של פנטומימאי ונשים ברקע מוזיקה, האם נסתכל על זה ונגיד "אה! הוא רוקד!"? כנראה שלא. אבל אם ניקח את אותו פנטומימאי ונגיד לו לעשות את אותן התנועות אבל לפי קצב מסויים (שייקבע על ידי מוזיקה ברקע), אז קל יהיה לקבוע שהוא אכן רוקד.
 

אבל אם נוריד את המוזיקה? האם הוא רוקד או לא? ובכן, אם הוא מבטא משהו, ובקצב כלשהו, אז הוא בהחלט רוקד.

נכנס קצת יותר לעומק:

בואו נשאל שאלה קצת יותר קשה: מהו ביטויי? איך מבטאים משהו? או יותר טוב: איך יודעים שמישהו מבטא את עצמו?
 

בכדי לענות על השאלה הזאת ננסה תרגיל מחשבתי: איך יראה אדם שמבטא כעס? איך יראו הפנים שלו? איך הוא יעמוד? איך ינשום? מה יעבור לו בראש? איך הוא מדבר עם עצמו באותו רגע? מה הוא אומר? איך אתם יודעים להגיד שהוא כועס?
 

עכשיו ננסה משהו אחר: איך יראה אדם שמבטא חוסר אונים? איך הוא משחק בתווי הפנים שלו? איך הוא נושם? מה עובר לו בראש? מה הוא אומר לעצמו? איך בדיוק אתם יודעים לקבוע שהוא חסר אונים?
 

ובכן, אדם כועס נראה מאד שונה מאדם חסר אונים! ללא ספק שאדם כועס יפעיל שרירים רבים בגוף ויהיה מאד סטטי, אולי יראה שיניים, אולי ינשום בצורה מאוד אחידה, יהיה מאוד מרוכז במשהו ספציפי. מה שיעבור לו בראש כנראה יהיה קשור בלפגוע במישהו או משהו.
 

לעומת זאת, אדם חסר אונים לא בהכרך יפעיל שרירים כלל. יכול להיות שהוא בכלל יהיה במצב ישיבה. ראשו יהיה מופנה למטה או הצידה, הנשימה שלו תהייה לא מאורגנת ורוב המחשבות שלו יהיו שליליות כאשר הן מופנות כלפי עצמו.
 

איך זה שאנחנו ישר מזהים כשאדם כועס או חסר אונים?

מאז שאנחנו בני שנה וחצי בערך, אנחנו כבר מסוגלים להבין רגשות של אנשים אחרים ולקרוא אותם. אנחנו לומדים לזהות "אדם כועס", אדם רגוע, שמח או עצוב. לכולנו יש מודלים של אותם רגשות. מודל לאיך אדם נראה ואיך הוא מרגיש כשהוא מתרגש, ואיך זה שונה מאדם שהוא אדיש, וכדומה. כל מה שעלינו לעשות כדי לדעת איך נראה אדם שמח זה לדמיין אותו.


אני אשאל עוד שאלה, איך זה הרגיש לדמיין אדם כועס? איך זה הרגיש לדמיין אדם חסר אונים?

המציאות היא כזאת - יש קשר הדוק בין מה שאנחנו מדמיינים לבין מה שאנחנו מרגישים. ואנחנו לא יכולים לברוח מזה. אם נדמיין בפרטי פרטים אדם עצוב, אז נרגיש עצובים. אם נדמיין אדם שמח, נרגיש בהתאם.


מה זה מלמד אותנו?

זה מלמד שבשביל לבטא משהו, אנחנו צריכים להרגיש בצורה מסויימת. וכדי להרגיש, צריך לדמיין את אותו אדם כועס, עצוב, דרמטי, חסר אונים, מאופק או שמח. וזה יגרום לשאר הגוף להגיב.
 

איך עושים את זה? איך מדמיינים?

אז ככה - כמה דלתות יש לכם בבית? כמה חלונות? לאיזה כיוון מסובבים את הידית של המים הקרים?

מה עשיתם בשביל לענות על השאלות האלה? עשיתם סיור דימיוני בבית וספרתם דלתות וחלונות, דמיינתם את הברז וניסיתם בצורה דמיונית לסובב את הידית של המים. מה זה אומר?
 

זה אומר שלדמיין זה בעצם לראות, לשמוע, להרגיש, להריח או לטעום משהו שאינו נמצא במציאות. כלומר, שימוש באחד (או יותר) מהחושים שלנו כדי ליצור משהו בדמיון שאינו נמצא במציאות.


אז מה למדנו?

למדנו שלרקוד זה לא רק לבצע תנועות לפי קצב, אלא גם לבטא משהו תוך כדי. למדנו ש"לבטא" אומר להרגיש רגש מסויים ולתת לגוף להגיב. כלומר, להשתמש בדמיון כדי לראות את מה או מי שאנחנו רוצים לבטא ולתת לעצמינו להיות אותו אדם. למדנו גם שלדמיין זה להשתמש באחד או יותר מהחושים שלנו על מנת ליצור משהו בראש שאינו נמצא במציאות.
 

לסיכום: תדמיינו, תרגישו, תרקדו!

 

למה כל אחד צריך ללמוד לרקוד היפ-הופ?

חיטוב:

לעומת חדר כושר, הריקוד מפתח את הגוף בצורה פרופורציונלית. התנועות והמאמץ גורמים לא רק לשרירים ספציפיים לגדול, כאשר השאר מוזנחים, אלא מפעילים מגוון רחב של שרירים בו זמנית. הגוף נהיה חטוב במקביל לתנועה. זה נותן טווח מלא לפעולה של השרירים ולא משאיר אותם "תקועים" כמו שניתן לראות אצל הרבה גברים שהולכים לחדרי כושר. בריקוד הגוף פועל בכל טווח התנועה שלו, במקביל משפר את הגמישות והעיקר בצורה פרופורציונלית.
 

ספציפית לגבי היפ הופ - הסגנון יצא מהרחוב ולכן לא מתעסק הרבה בתנועות "בלתי אנושיות", כמו למשל עמידה על קצות האצבעות בבלט. מצד שני הוא גם לקח מרחק גדול מה-ברייקדאנס שכן מתעסק הרבה בתנועות ומצבים "בלתי אנושיים" ורובו מבוסס על כוח שרירים (מה שיכול לגרום להרבה פציעות).

קואורדינציה:

שוב, לעומת חדרי כושר, הריקוד נותן תפיסה בגוף, יכולת שליטה בו והבנה איך הוא בנויי. לא רק שתוכלו לבצע 80 כפיפות בטן בדקה אלה גם תרכשו את היכולת לנוע בחופשיות בכל טווח התנועה של השריר! תבקשו משרירן לעשות "גל בבטן" או בפלג הגוף העליון - תראו איך זה נראה...
אפשר להבחין באדם שרוקד כהרף עין! הוא זז בצורה בטוחה יותר, גמישה יותר ובריאה יותר.

התמורות של הקואורדינציה משתקפות גם בתחומים אחרים בחיים. אם זה כל סוג ספורט אחר שהרקדן "תופס" מהר יותר או קידום בעבודה שדורשת זריזות ומחשבה מהירה, או אם זה מיומנות הנהיגה שבאה בקלות יותר וקבלת רישיון בפחות שיעורי נהיגה וטסטים יקרים. במה שלא ייתקל האדם, קואורדינציה מפותחת תתרום לו רבות.

ספציפית לגבי היפ הופ - הסגנון מלמד הרבה מאד קואורדינציה, ודורש מהתלמידים לשאוף לרמה גבוהה מאד של שליטה בגוף, דווקא בגלל מגוון התנועה שהוא משלב (בניגוד לריצה או שחיה, למשל, שבהם ההתמקדות היא על מספר תנועות ספציפיות).

 

קשב, ריכוז והתגברות על אתגרים:

ובכן, בכל סטודיו מקצועי, תלמידים צריכים להשקיע מאמץ מנטלי לא פחות גדול ממבחני בגרות כדי לקלוט קומבינציה של ריקוד. הקושי בחזרה אחר תנועות המורה וההבנה של כל הדקויות הקטנות שבונות ריקוד טוב הוא לא משהו לזלזל בו!
 

תלמיד נדרש במשך כשעה להיות מרוכז במהלך השיעור לא פחות מבכיתה בבית הספר. אמנם הריכוז הוא שונה ויש תלמידים שיותר קל להם להתרכז בצורה הזו ויש שפחות. העובדה היא שתלמידי ריקוד נשארים מרוכזים במשך זמן ארוך יותר ובכך משפרים גם את היכולות השכליות שלהם.
 

עוד עניין עקרוני שרוכשים אנשים העוסקים בריקוד, או בספורט בכלל, הוא משמעת עצמית. תלמידים מתחילים להבין את חשיבות המשמעת העצמית אחרי מספר חודשים של אימונים. אז הם מבינים שבלעדיה אין תוצאות, ומתחילים בעצמם לדחוף לבגרות ואיפוק עצמי.
 

ספציפית לגבי היפ הופ - האתגרים שהתלמידים לומדים להתגבר עליהם הם יחסית גבוהים יותר מסגנונות אחרים מפני שהיפ הופ משלב גם כוח, גם גמישות וגם קואורדינציה. אך בהתאם לאתגר באה גם התמורה. תלמידים לומדים לראות את עצמם מצליחים כבר באותו השיעור וגם במשך השנה, עם עליית הרמה של השיעורים.
 

רגש וביטויי עצמי:
חוץ מהחיטוב של הגוף והקואורדינציה ישנו אלמנט עקרוני נוסף שקיים אך ורק בתחום הריקוד - הרגש והביטוי העצמי.
 

רקדן לא רק מבצע תנועות מסובכות שנראות מגניב, הוא גם לומד להרגיש רגשות במקביל, להשתמש בדמיון ולהביע את עצמו בדרך אחרת מאשר במכות או בדמעות. את הרגש שאותו רקדנים לומדים להחצין, לפעמים אי אפשר להביע בשום דרך אחרת! הם לומדים לשלוט ברגשות טוב יותר, ומפתחים בטחון עצמי ואינטליגנציה רגשית גבוהה. דבר שאין לו תחליף בעולם שלנו.
 

אם יש סיבה אחת שבשבילה באמת כל אחד צריך ללכת ללמוד לרקוד היא התמורה הרגשית בעניין, זו דעתי.
 

ספציפית לגבי היפ הופ - סגנון ההיפ הופ כיום נהיה סגנון "מטשטש גבולות" מבחינת הגדרה. אי אפשר כבר להגדיר אותו בתור הסגנון ה"קיצבי" הישן שלמדנו להכיר. הוא משלב תנועות ורגש מכל תחום אפשרי! כמו למשל הרכות (רוך) שאופייני ל-"קלאסי" או חלק מ-"מודרני ", החושניות והסקסיות שאופיינית לתחום ה"ג'אז", או הטירוף והחייתיות שבא מהסגנון האפריקאי. היפ הופ יכול להיות כל דבר והוא לא מוגבל אלה רק לגבולות הדמיון.
 

לדעתי, כל אחד יכול להתחבר להיפ הופ. הוא לא דורש מראות, נעליים מיוחדות או Bar. כל מה שהוא דורש זה את המורה המתאים והנכונות ללמוד.
 

לסיכום: היפ הופ זה לא ריקוד, לא מוזיקה ולא צבע עור - היפ הופ זה דרך חיים!

 

מה לובשים לשיעור היפ הופ?

שיעור היפ הופ זה לא שיעור שמחייב קוד לבוש מדויק (כמו בלט קלאסי, לדוגמא), אפשר ללבוש כמעט כל דבר, כל עוד נוח לרקוד בו.


איך יודעים שנוח לכם?

אם אתם מוצאים את עצמכם מתקנים את החולצה, מסדרים את המכנס או מחפשים את המקום "הנוח" בנעליים - סימן שלא נוח לכם. לעומת זאת, אם לאורך כל השיעור אתם שוכחים מהבגדים ומתרכזים בריקוד - מצבכם מעולה.
 

היפ הופ זה לא בגדים רחבים?

התשובה לא חד משמעית, צריך לזכור שלבגדים שאנחנו לובשים יש השפעה רבה על איך שאנחנו מרגישים. אם נלבש פיג'מה מלטפת ,נרגיש רכים וחמודים מבפנים (וגם קצת ישנוניים), אם נלבש בגדי יציאה מסוגננים - נרגיש בהתאם.

באותו אופן, רקדן שלובש בגדים רחבים ירגיש יותר "נכון" בשיעור היפ הופ לעומת בגדים צמודים (טייץ). מצד שני, יש רקדנים שדווקא אוהבים את המראה הצמוד האורבני החדש עם הסקיני "הסטרצ'" וזה מתחבר להם יותר למוזיקה ולתנועות. הבחירה היא אישית.

 

סוגיית השיער:

יש שאוהבים לרקוד עם שיער פזור, נהנים מההרגשה הסקסית והמשוחררת שזה נותן, ויש שלא יכולים לרקוד כשיש להם שיער בפנים. המלצה אישית - לכו על אסוף, ככה אתם יותר מרוכזים במה שקורה ופחות מתעסקים (מתעסקות) עם השיער. במקרה והסגנון של הריקוד דורש מראה סקסי - זרמו על שיער פזור :)
 

נעליים! מה לובשים ולמה?

הנעליים הם פריט הלבוש החשוב ביותר שלכם, הם קובעים את טיב החיבור שלכם לרצפה. ככלל, לכו על נעליים (סגורות!) עם סוליה דקה יחסית וגמישה (לא נעלי כדורסל או נעלי הליכה למשל).

ההגיון הוא שהחיבור בין הרצפה לנעל יהיה זמין גם כשאתם עולים על הצד של הנעל או על העקב. אתם לא רוצים למצוא את עצמכם נלחמים עם הנעל כדי להשען לצד אחד או אחר בזמן ריקוד.

ולגבי המראה של הנעל - זרמו על מה שמייצג אתכם. אם אתם טיפוס בולט וצעקני לכו על נעליים צבעוניות ובולטות. אם אתם מסוג השקט והמרוכז - לכו על משהו יותר שחור-אפור-לבן מסוגנן.

 

למה בריקוד אוהבים נעליים גבוהות?

חלק מעולם הריקוד (נכון לרגע זה) אוהב את הנעליים הגבוהות (אלה שמגיעות מעל הקרסול), יש לזה שתי סיבות: קודם כל, הן בולטות יותר - עניין של סגנון והרגשה שדיברנו עליה מקודם. דבר שני, יש להן יותר "תחושה". מרגישים באיזה מצב כף הרגל נמצאת בו בצורה טובה יותר, מה שמוריד את הסיכויים לפציעות ולנקעים.
 

לסיכום:

ככלל, מה שנראה היפ הופ - מרגיש היפ הופ. אני לא אכנס לשמות של הבגדים או המותגים כי הם משתנים משנה לשנה אבל יש לזכור שהלבוש, כמו גם ריקוד, הם דרכים לביטוי עצמי. אל תחששו מפריסטייל, תהיו יצירתיים גם בדרך שבה אתם מתלבשים ותזכרו לוודא שנוח לכם.